החלטה בתיק עת"מ 54830-02-12

1.         לפני עתירת רכבת ישראל (להלן:" העותרת" או " הרכבת") נגד החלטת עיריית מודיעין רעות (להלן:" המשיבה"), בעניין חיובי ארנונה שהטילה המשיבה על העותרת לשנת 2012, וביניהם שטחים עליהם הטילה המשיבה חיוב בארנונה לראשונה.

במסגרת עתירתה טענה הרכבת, בין יתר טענותיה, כי החלטת המשיבה לחייב אותה בארנונה בגין השטחים החדשים אינה חוקית, שכן שטחים אלה הינם "רחוב", כהגדרת המונח בפקודת העיריות, וככאלה אינם ברי חיוב בארנונה.

במקביל להגשת העתירה לפני, הגישה הרכבת השגה למנהל הארנונה אצל המשיבה, אשר טרם נדונה.

במהלך הדיון שנערך בנוכחות הצדדים, עלתה השאלה האם הסמכות העניינית לדון בשאלה האם מדובר ב"רחוב" או "נכס" נתונה לבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית או האם מדובר בשאלה שבסמכות מנהל הארנונה. כמו כן עלתה השאלה האם יש להמתין ולמצות את הליכי ההשגה והערר, בטרם תידון העתירה לגופה על כל חלקיה, או האם יש לדון בעתירה כבר עתה.

אלה השאלות עליהן עלי ליתן מענה בהחלטה זו.

טענות הצדדים:

2.         בא כוח המשיבה טוען כי החיוב לשנת 2012 אשר הוציאה המשיבה לעותרת ואשר כלל חיוב שטחים שלא חויבו בעבר, בא אל העולם בעקבות עע"מ 8286/07, רכבת ישראל בע"מ נגד עיריית הרצליה, שניתן בבית המשפט העליון ביום 14.3.2011, על ידי השופט צ' הנדל. 

בפסק הדין נקבע כי ניתן לחייב בארנונה גם מנהרה להולכי רגל בתחנה, את מבנה התחנה ואת החניון הפתוח לציבור הצמוד אליה. החיוב כאמור התאפשר לאחר שבית המשפט העליון הגיע למסקנה כי מתקנים אלה אינם בגדר "רחוב" הפטור מתשלום ארנונה, אלא הם עונים להגדרת "נכס" וככאלה הם ברי חיוב. נוכח האמור בפסק הדין, מצאה המשיבה כי ניתן לחייב את העותרת בארנונה בגין מתקנים אלה, ושומת 2012 הוצאה בהתאם.

יחד עם זאת טען בא כוח המשיבה כי לא ניתן לדון בעתירה שהגישה העותרת נגד חיוב זה במעמד זה בזמן. לטענתו, במצב בו טרם נדונה ההשגה שהגישה העותרת אצל מנהל הארנונה, והמצב העובדתי של הנכסים טרם הוברר, הרי שדיון בעתירה עשוי להתיייתר אחרי שטענות כאלה ואחרות יבואו על פתרונן במהלך הדיון בהשגה כאמור.

לעומתו טוענים באי כוח הרכבת כי יישום פסק הדין בעניין הרכבת נגד עיריית הרצליה דורש פרשנות משפטית, וכיון שמנהל הארנונה אינו משפטן ואין לו הסמכות לפרש הלכה של בית משפט העליון, אזי אין בידיו הסמכות לדון בעניין ודין טענותיה להישמע במסגרת עתירה מנהלית, כבר בשלב זה.

מוסיפים באי כוח העותרת ומפנים אל עע"מ 259/05, דוד שי ז"ל נ' עירית נצרת עילית, מיום 6.11.2011, שם פסק בית המשפט העליון מפי השופט גרוניס, כי לא היה מקום לדחות את טענות המערערים על הסף כאשר ביקשו לטעון נגד חיוב בארנונה במסגרת עתירה מנהלית (ולא במסגרת השגה למנהל הארנונה), בנימוק שהמחלוקת עוררה שאלה משפטית אשר טרם נדונה על ידי בית המשפט העליון ואשר קיימת לגביה חוסר בהירות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים.

משום שהעותרת סבורה כי מודבר בשאלה בעלת מאפיינים דומים, מבקשת היא כי אדון בעתירה על שלל טענותיה עתה, בטרם תתברר ההשגה שהגישו.

דיון והכרעה:

3.         אקדים ואומר כי דעתי בעניין זה כדעת המשיבה מן הטעמים כדלקמן:

א.         סעיף 3 בחוק הערר מסמיך את הרשות המקומית לגבות ארנונה בגין "נכסים" בלבד, בעוד ש"רחוב" פטור מתשלום ארנונה.

וזוהי לשון סעיף 3 בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית):

      (א)  מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת  הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;